כבר כילדה נחשבתי ילדה שמנמנה, למרות שכאשר מסתכלים על התמונות שלי לא ברור כ"כ למה. בשנות נעורי שמנתי מאוד ובמשך 11 שנים עברתי תהליכים ומעגלים מתסכלים ומכאיבים של הרזיה והשמנה. למרות זאת סירבתי תמיד לנקוט באמצעים קיצוניים, כגון ניתוחי קיצור קיבה וכדומה, זאת למרות הלחץ שהופעל עלי במשפחתי. לא האמנתי שהפתרונות המהירים עובדים, לא האמנתי שכך עושים שינוי. לא ידעתי מה כן, אבל ידעתי מה לא נכון עבורי.
בגיל 26 הגעתי לרופא שמטפל בשיטה של דמיון מודרך וכמובן חוקים, כמו איסור מוחלט על קמח ועל סוכר. הכל היה מצוין, רזיתי 70 ק"ג. בתוך התהליך החלטתי גם שאני עוצרת בנקודה מסוימת שבה הרגשתי נוח- לא רזה, לא מתאימה לסטנדרטים הנוקשים בימנו, אבל שמחה עם מי שאני. ואז גיליתי שבעצם מעבר לזה שאני שוקלת 70 ק"ג פחות, שזה הישג לא מבוטל, לא באמת פתרתי כלום.
לא למדתי לאכול מתוך הקשבה לגוף שלי, לא למדתי לאהוב אותו, רק להטיל עליו כל מיני חוקים ואיסורים שלא הצלחתי לדבוק בהם. הקילוגרמים התחילו להצטבר והאימה מהחזרה למקום החשוך ההוא היתה גדולה. הייתי מלאת חרדה ממה שיקרה לי, עסוקה בלנסות למצוא פתרונות. הפעילות הגופנית, שתמיד אהבתי והקפדתי לעשות, לא מנעה את ההשמנה. לא ידעתי איך "להציל" את עצמי.
מה גם ששבעים קילוגרם מיותרים הותירו על גופי סימנים ועור עודף ששום דיאטה ושיטה בעולם לא יכלה לפתור, אולי מעבר לניתוחים קיצוניים. וכאלה, כזכור, אני לא אוהבת.
בתוך כל התקופה ההיא עברתי הרבה תהליכים אישיים של למידה לאהוב את מי שאני ולשמוח במי שאני, וזה כלל גם את הגוף שלי. בתוך ההסכמה שלי וההבנה שלי שיש לי גוף אחד שילווה אותי כל חיי וכדאי שאתחיל לאהוב אותו, שם החל התהליך המשמעותי ביותר עבורי. מתוך האהבה לעצמי ולמי שאני החלטתי לעשות טוב ורק טוב לגוף שלי. לבחור במזונות שאני מרגישה הכי טוב איתם, לעסוק בפעילות גופנית שעשתה לי טוב, להודות לגוף שלי על כל ההנאה והיכולות היום יומיות שהוא נותן לי. מתוך האהבה הזו וההקשבה שהלכה והתחדדה הגעתי סוף סוף למקום אחר. מקום שלם, שקט, מקום מלא סיפוק ואהבה לי ולגוף שלי.
ההקשבה היא תהליך, כל יום אני עושה עוד צעד, עוד משהו טוב למעני. והגוף שלי מוקיר לי תודה בבריאות, בכושר גופני, בהנאה מפעילויות שונות. הנפש כמובן הולכת בעקבותיו.
אמרו עוד לפני "נפש בריאה בגוף בריא". אני מוסיפה : "נפש אהובה בגוף אהוב".
אני מניחה שלאחר שקוראים כל זאת, ברור יותר שעיקר הדברים הוא לא ההרזיה של 70 ק"ג, אלא המתנות האמיתיות שהענקתי לעצמי בתהליך. איני מזלזלת בהפחתת המשקל, אני גאה בכל מה שעשיתי, ברור לי גם שיש משקלים שעשויים להוות מעמסה גדולה מידי על הגוף (אלו לא תמיד בהכרח תואמים לנורמות היופי הקיימות בימנו).
בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לתת את המתנה שלה זכיתי לאנשים אחרים, רוצה להעביר הלאה את מה למדתי בתהליך ארוך, מלא שמחה, כאב, התבוננות פנימית ובעיקר אהבה למי שאני.
היום אני משלבת את הניסיון האישי שלי יחד עם הניסיון המקצועי וההשכלה שלי (BA פסיכולוגיה וביולוגיה, MA הנחיית קבוצות בשילוב אומנויות) ומנחה סדנת "דיאלוג עם הגוף".
